מתישהו בשנות השמונים מכרו לנו בטלויזיה ש "היית מאמינה, היית מאמין – תפוח אדמה אינו משמין!", ואנחנו – עם ערוץ יחיד וללא אינטרנט, קנינו בשקיקה. האמת, כמו שאנחנו יודעים היום, בעידן האינפורמציה, רחוקה שנות אור מאותו ג'ינגל אומלל. תפוחי אדמה הם אחייניו (אם לא בניו) של השטן. הם מכילים עמילן, מתפרקים מהר מאוד לסוכר במחזור הדם שלנו, והגוף, שלא יודע מה לעשות עם עודף האנרגיה הזה, ממיר אותו מיד לשומן. אבל עם דבר אחד קשה להתווכח – הנבלות האלה טעימים! כמעט כל וריאציה על תפוח אדמה היא קלה מאוד להכנה, משביעה ומנחמת וטעימה בצורה ממכרת. דווקא הצ'יפס, שכולם אוהבים, הוא בד"כ מתכון לאכזבה בהכנה ביתית. הקפדה על כמה חוקים בסיסיים וטיפת סבלנות יכולים להביא אתכם לתוצאות שלא מביישות אף מסעדת המבורגרים שמכבדת את עצמה (ואני לא מתכוון למקדונלד'ס).
חומרים (לשתי מנות):
6 תפוחי אדמה בינוניים, טריים
בקבוק שמן קנולה
מלח
אופן ההכנה:
מקלפים את תפוחי האדמה ופורסים לפרוסות עבות. את הפרוסות פורסים לצ'יפסים עבים (1.5 ס"מ בערך). משרים במים קרים. בינתיים מחממים שמן במחבת. השיטה לדעת אם השמן מוכן היא לטבול צ'יפס קטן במרכז המחבת. אם נוצרות מיד בועות סביב הצ'יפס, השמן חם מספיק. אם לא – חכו בסבלנות! טיגון בשמן לא חם גורם לצ'יפס להיות סמרטוטי, מלא שמן ולא טעים.
כשהשמן חם מספיק, מייבשים היטב את הצ'יפסים במגבת ומכניסים למחבת. רצוי להמנע מהעמסת יתר כדי לא לקרר את השמן בבת אחת. מטגנים כ-7 דקות, עד שהצ'יפסים מקבלים צבע צהוב בהיר מאוד. מוציאים למסננת, מכבים את האש ונותנים לצ'יפסים לנוח חצי שעה לפחות. אחרי חצי שעה מחממים שוב את השמן ומכניסים את הצ'יפסים לטיגון שני, קצר יותר – 3-4 דקות, עד שהגוון הצהוב הופך לזהב-חום. מחזירים למסננת, ממליחים ומקפיצים את המסננת. מגישים עם קטשופ, חרדל ומיונז.