ב-1997 עבדתי ב"ריגולטו", מסעדה איטלקית מהממת בב"ש. היא היתה מעוצבת בטעם רע במיוחד ונראתה כמו חדר אוכל מהודר של קיבוץ, אבל מאחורי הקלעים, במטבח, ניצבה בגאון נורית ז"ל, סלע אדם שעשוי כולו לב, סיגריות ואהבת אוכל, ועשתה כשפים.
היא לימדה אותי, בדרכה העצבנית, את מה שלימדו אותה באיטליה שנים לפני, כשפנתה ללימודי רפואה ונפלה בקסמי המטבח. נורית היתה להטוטנית של פיצות, פסטות, מרקים, סלטים וקינוחים. היתה לה יד מדויקת וחפה מפלצנות קולינרית ששיגשגה בינתיים מאה קילומטר צפונית לב"ש. המסעדה היתה כשרה וחלבית, הרבה למורת רוחה של נורית, שהיתה אפיקורסית גמורה. יום אחד היא הזמינה אותי אליה הביתה והכינה לי קרבונרה מהחלל, ועל זה בפוסט נפרד.
את הכרובית הזו, שאני זוכר בבירור את נורית מקפיצה במחבת כבדה ביד אחת בנונשלאנט, כשסיגריית טיים נצחית בזוית פיה, אני זוקף לזכותה, כמו עוד המון דברים טובים בעיקר, מחווית העבודה שלי אצלה.
חומרים:
כרובית
פירורי לחם, אני מעדיף פירורי פאנקו יפניים (נורית מעולם לא השתמשה באלה במסעדה)
100 גרם חמאה
מלח ופלפל
מיץ מחצי לימון
ההכנה:
ממלאים סיר גדול במים ומניחים בתוכו את הכרובית עם קורט מלח
מבשלים כ-15 דקות, עד שהכרובית חצי רכה
מסננים וקוצצים
בינתיים, במחבת – ממיסים חמאה
כשהיא נמסה לגמרי, מוסיפים את פירורי הלחם ומערבבים היטב
מוסיפים את הכרובית הקצוצה ומקפיצים יחד
מתבלים ומוסיפים את הלימון הסחוט
בתיאבון, ולזכר נורית
נשנוש הוא האויב 